<h1>ראבי"ה סימן קע"ט</h1>
<h2>דף לו.</h2>
[ושבוע] בתר[א] לא פסיק [וקסבר ימי לידתה שאין רואה בהן עולין] לה לספירת זיבתה. מכאן מייתי[נן] ראיה לפסקיה דרבינו תם ששאלו את רבינו תם מנשים האידנא דכל ה[נשים] ספק זבות שוינהו רבנן [להלן ס"ז ע"ב] משום דר' זירא דאמר בנות ישראל החמירו על עצמן שאפי' וכו', דמדאורייתא אפילו כל שבעה רוא[ה] ופסקה בשביעי לערב טובלת ומותרת לבעלה לאלתר, [ו]ר' זירא (ש)מצריך להו שבעה נקיים ממש [כמו] זבה, כדאיתא בפרק בתרא [ס"ו ע"א], ואם כן כל הנשים דהאידנא יולדות בז[ו]ב נינהו, [ושאלו] לרבינו תם, כיון דקיימא לן כרב, כדפסיק הכא, ולעיל אסיקנא אליבא דרבנן דבעי[א] שבעה נקיים ממש אע"ג דימי טוהר נינהו, אם ספרה שבעה נקיים בימי טוהר ואחר כך ראתה קודם טבילה בימי טוהר מאי. מדמטמא [ל]בית הילל לח ויבש קודם טבילה אליבא דרב, דקיימא לן כוותיה, שאמר טעמא דבית הילל משום דביומי וטבילה תלה רחמנא, כיון דמטמא לח ויבש שמא סתרה כל שבעה נקיים דספרה, או דילמא כיון דאילו טבלה טהור, אפילו אם ראתה דם לא סתר. והשיב [דבר] הפשוט הוא דלא סתרה, כיון שאילו טבלה אפילו הדם שתראה אחר כך טהור, דדם טוהר הוא, השתא נמי לא סתרה, דאע"ג דהוא עצמו טמא כדם נדה דעלמא, היא טהורה כשתטבול, דהא לאו דם נדה הוא, כדמוכח כולה שמעתא דביומי וטבילה תלה רחמנא לרב דקיימא לן כוותיה, דאילו דם [נדה] הוה לא היתה מותרת, ואף הדם לא היה טהור אחר הטבילה. ומהכא ראיה. לאו מי אמר לוי אליבא דבית שמאי דסברי (דסבר) מעיין [אחד] הוא לכולי עלמא, כדמוכח שמעתא, [דכי ספרה] שבוע קמא אע"ג [דחזיא] בסוף שבוע בתרא, דהאי דם לית ליה תקנתא אפילו בטבילה, דהא ימי טומאה (דיו) נינהו, אפילו הכי לא סתרה ז' ספירות שבוע קמא, (שמע) מינה נשמע לבית הילל, שסברו נמי מעיין אחד הוא אליבא דרב שהלכתא כוותיה. וכל שכן דבימי טוהר, דאית ליה תקנתא להאי דם בטבילה, כמו שמפרש, שאם ראתה לאחר שבעה נקיים קודם טבילה דלא סתרה, אלא טובלת וטהורה, וכן הלכה. מצאתי בתוספות. ואינה ברורה הראייה. ואם תמצא לומר דחומרא דר' זירא איתא נמי ביולדות איכא למימר דכיון דהדם טמא, דביומי וטבילה תליה רחמנא, סתרה ובעיא ספירה אחריתא. והכא מיירי בדין תורה קודם חומרא דר' זירא, הלכך בשבוע קמא דפסקה עולה לה לספירת זיבה, ושבוע בתרא הויא לה כיולדת בלא זיבה, שהרי כבר ספרה, דלא בעיא שבעה נקיים לדם לידה, אבל אנו דמחמירינן דאפילו בשאינה יולדת בזוב מצריכינן לה שבעה נקיים מדר' זירא מפני הטועות איכא למימר דדיינינן לה בדם בתר ספירה כמו בדם הלידה דקמי ספירה, כיון שביומי וטבילה תליה רחמנא. והגאונים פסקו דמחזיקינן כולהו נשים האידנא כיולדת בזב, ולפי זה אין ראיה, לפי דאיכא למימר דכולי האי לא מחמרי. ועם הרב מורי ממי"ץ נשאתי ונתתי בדברים הללו, והיה אומר דצריכה ספירה אחריתא, ומחק מספר הישר שלו פסק הרבינו תם שפסק. ולא תיקשי לך דלעיל לא בעי לוי אלא שתפסוק משהו כדי שיעלו לה שבעה נקיים, דהתם קיימה בתוך ארבעה עשר הלכך צריכה שבעה נקיים שלימים. ולרב לא שני ליה, דלעולם בעי שבעה נקיים שלמים. וכוותיה קיימא לן. אב"י העזר"י.
מה שפירש רבינו שלמה הכא במסקנא דלוי סבירא ליה כבית הילל דביומי וטבילה תלה ליה רחמנא, ומשמע בשופעת לאחר ארבעה עשר דלבתר טבילה טהורה, לא נראה. חדא [דבכולה] שמעתא משמע(ת) דלרב הוא שאית ליה האי סברא, ולא ללוי. ותו שמסיק לעיל לרב רישא לקולא וסיפא [לחומרא] וללוי רישא לחומרא וסיפא לקולא, ולפירוש רבינו שלמה ליכא מידי בהא בין רב ללוי, דלרב עצמו אינו טהור הדם עד לאחר טבילה לבית הילל שקתני מטמא לח ויבש, אם כן לקולא שקאמר רב היינו שלאחר הטבילה טהור, אם כן כיון דללוי הכי נמי מאי [בינייהו] [ב]אמת. [ל]כן נראה לי (נמי) דללוי אפילו טבילה לא מהני אם שופעת מארבעה עשר לאחר ארבעה עשר, והאי דנקט שספרה ולא טבלה, משום בית שמאי דמטמא [כרוקה], דאילו טבלה טהור, [דלדידהו] מעיין אחד הוא, אבל ללוי אליבא דבית הלל אפילו טבלה נמי טמאה, ומתוך שמונים לאחר שמונים אפילו לא טבלה טהור, דללוי הכל אחר ארבעה עשר תלוי בסברא. אבל לרב שאמר מעיין אחד הוא הוי כהילכתא בלא טעמא, והוה (ליה) טהור נמי לאחר (אלא) ארבעה עשר, [אלא] דמדרבנן הוא [כרוקה], דביומי תלה רחמנא, ולבית הילל ביומי וטבילה, וטמא גמור. ועל דרך זה תפרש בלי מכשול. ולרב לא שנא פסק ולא שנא שופעת. אב"י העזר"י.
